בתוך ליבך בוערת להבת נצח. אולי קטנה עכשיו, אולי רק גחלת, אבל היא שם – מחכה. האש היא התשוקה, הגבול, היכולת לומר כן ולומר לא. היא המנוע של היצירה, הטרנספורמציה, השחרור. כשהיא חיה – אתה מתעורר עם אנרגיה. יש לך מטרה. אתה זוהר. אבל כשכבויה האש – מגיע הכעס, או החידלון. נשארת רק העייפות, או ההתלקחות הלא נשלטת. האש לא רוצה שתשלוט בה – רק שתכבד אותה. תתן לה מקום. תדליק אותה מחדש – בעיניים שלך.
המים זורמים בכל מקום בגוף שלך – בדמעות, בדם, באגן הקדוש. הם נושאים זיכרונות ישנים, רגשות שלא העזת לבכות, כאבים שמבקשים לטייל החוצה. כשהמים שלך נקיים – אתה מרגיש. אתה גמיש. אתה רך וחזק בו זמנית. אבל כשמשהו תקוע – הרגש קופא, והלב נסגר. אתה מחזיק בפנים, מנסה להיות בסדר, אבל בפנים הים סוער. המים מבקשים רק דבר אחד – שתסכים להרגיש. שתסכים לזרום, בלי לדעת לאן בדיוק.
בכל נשימה שלך, הרוח הקדומה לוחשת לך סודות. האוויר נושא את הקול שלך, את המילים שלא נאמרו, את החלומות שעוד לא קיבלו צורה. כשהוא מאוזן – הראש צלול, המחשבות שקטות כמו שמיים פתוחים. יש השראה, חיבורים חדשים, והלב לוחש אמת. אבל כשאתה רחוק מהאוויר שבך – העננים מכבידים. המחשבות מתרוצצות, הבלבול משתלט, והתקשורת עם עצמך מתערפלת. האוויר מבקש שתעצור. תנשום. תקשיב. תיזכר.
היא תמיד שם, מתחת לרגליים שלך, גם כששכחת. האדמה לוחשת בשקט, לא ממהרת, מזמינה אותך לשוב ולנחות. כשהיא מדויקת – אתה מרגיש בבית. שקט. יודע מי אתה. אבל כשנעלם החיבור – משהו מתערער. אתה לא בטוח לאן ללכת, לא סומך על הדרך, והעולם מרגיש כמו אדמה רכה מדי. האדמה מבקשת שתתקרקע. שתטמיע שורשים. שתאמין שיש לך זכות לתפוס מקום.